אחרית דבר
עמוסים ומלאים חייה של גמלאית בת 90, שכמו אביה חדה כתער וסקרנית, ממשיכה ללמוד ולהעשיר את עולמה ושומרת על גופה החטוב בשיעורי ספורט קבועים – זה עתה הוסיפה להם גם יוגה לשיפור העמידה והיציבה – ובטיפוס יומי במדרגות, קלה כאיילה, לחדר העבודה שלה בקומה השנייה.
את שעות הבוקר מקדישה סוניה לעבודה ולפעמים היא גם חוזרת אליה לאחר מנוחת הצהריים. פעם בשבוע מגיע פרופ' עובדיה לביתה והם עובדים יחד, ופעם בשבוע היא נפגשת עם אחותה אנה בבית קפה. בשעות הערב היא נהנית לפטפט עם סילביה ולצפות איתה בטלוויזיה. את היום היא מסיימת בשיחת טלפון לילית עם אנה ובקריאה. בלילות שבת רפי ומשפחתו מגיעים לארוחה ולפעמים גם סוזי וצביקה מצטרפים.
שלוש פעמים בשבוע הולכת סוניה לבקר את בעלה, "וזה הופך לקשה יותר מפעם לפעם. עד שנתן חלה, איזק וגילה היו באים אלינו מדי שבת והיה נחמד לראות את שני האחים צוחקים יחד כשהם נזכרו בסיפורים מהעבר. כשנתן חלה, לאיזק היה קשה לראות אותו כך, ועכשיו, כשאיזק חולה, קשה לי לראות אותו.
"אני לא אדם שנוטה לחשוב על העבר וגם לא על העתיד הרחוק. אני מתמקדת בהיום ובמחר. אני שמחה על הבחירות שעשיתי, על כך שעלינו לארץ, ואני שמחה שהילדים שלי נשארו בארץ. אני מאחלת לכל אחד מהם למצוא את דרכו, לעשות את מה שהוא אוהב ומה שמדבר לליבו וליהנות משמחת חיים.
"כשאני רואה היום זוגות מטיילים יד ביד, ליבי נחמץ מהמחשבה כמה חבל שנתן, שאהבתי כל חיי, כבר לא יכול לטייל איתי. עצוב לי על החיים שיכלו להיות ואינם, אבל אני גם מודה על כל השנים היפות".
ב-14 למאי 2020 הלך נתן לעולמו.
על המצבה שלו, ביקשתי לחרוט משפט מפואמה של לואיש קמואיש, המשורר הלאומי של פורטוגל, שאת שיריו נתן כה אהב, ומביע את העצב והצער העמוקים שלי:
Alma minha gentil, que te partiste tao cedo desta vida
נשמה עדינה שלי, שנאלצה לעזוב מוקדם מידי את החיים האלה.