פרק שישי: משפחה

ארבעה ילדים וכלב, פרידה מהאם – וחלומות על ארץ אחרת

את חייהם כזוג – שמהר מאוד יתפח למשפחה הומת ילדים ושמחה – התחילו בדירה חדשה בקומה השלישית של בניין חדש בשכונה חדשה במזרח ליסבון. נתן, שעבד עם חמו דוד, נסע מדי בוקר למשרד במרכז העיר, וסוניה, שעבדה גם היא בחברה, הצטרפה אליו מאוחר יותר, עד שאמר לה שהוא מרוויח די לפרנסתם ואין צורך שגם היא תעבוד. נשים עובדות היו אז מחזה נדיר בפורטוגל.

סוניה התמסרה בהנאה מלאה לחיים הטובים. לבשל לא ידעה, ולאחר שנתן הבין שייאלץ לאכול מדי יום סטייק – המאכל היחיד שבכל זאת הצליחה להכין – הצטרפה עוזרת לדירה. את הבקרים בילתה סוניה עם אמה או עם חברות, ובערב, כשנתן שב מהעבודה, קראו יחד ספרים והאזינו למוזיקה. בסופי שבוע הלכו לקולנוע. "לא היו לנו הרבה חברים. נהנינו מהזוגיות שלנו ואהבנו להיות שנינו לבד. אף פעם לא השתעממנו".

גם אם רצו, לא היה להם זמן להשתעמם. מראש תכננו ילדים צפופים, שיגדלו יחד כאחים אוהבים. בתוך שבע שנים נמלא הבית בארבעה ילדים.

זמן קצר לאחר החתונה שמחו לגלות שסוניה הרתה. היא מיהרה לקנות את ספרו של רופא הילדים האמריקאי ד"ר בנג'מין ספוק, "הטיפול בתינוק ובילד", שיצא לאור שבע שנים לפני כן והיה לאחד מרבי המכר הגדולים בכל הזמנים. ד"ר ספוק, רופא הילדים הראשון שלמד פסיכואנליזה, עודד הורים להסתמך על חושיהם הטבעיים, להתייחס אל ילדיהם כאל בני אדם שלכל אחד מהם צרכים ורצונות משלו ולגדל אותם מתוך גמישות ואהבה. רעיונותיו התאימו לסוניה, שכמו אביה חיפשה יותר ממה שיכלו להציע לה הרפואה הקונבנציונלית והשיטות המקובלות. הרבה לפני שהמונחים "לידת בית", "לידה טבעית" ו"דולה" הפכו לחלק בלתי נפרד מלקסיקון הנשים ההרות, ידעה סוניה שהיא רוצה לידה טבעית, נטולת כאבים ככל האפשר. נוסף לספרו של ד"ר ספוק, רכשה ספר על לידה ללא כאב, ולמדה לבדה טכניקות של נשימות והרפיה.

כשהחלו הצירים, התייצבה בקליניקה הפרטית בבניין שבו גרו הוריה, אבל האחות לא התרשמה מהאישה הצעירה שלא צעקה ולא התלוננה על כאב, ואמרה שהרופא יגיע רק לאחר שיתקלח ויתגלח. סוניה הציעה שבכל זאת תבדוק אותה, והאחות הופתעה לגלות שהיא אכן מוכנה ללידה. כשהרופא הגיע סוף סוף, מצוחצח וערוך ללידה, זה כבר היה מאוחר מדי: התינוק הקטן – 2.750 ק"ג בסך הכל – כבר בישר בצרחה, שתעיד על הבאות, שהוא כאן. לרופא נותרה רק מלאכת התפירה המרובה, שהותירה עבודתה הפזיזה והרשלנית של האחות, ששלפה את התינוק החוצה בכוח.

הבן הבכור, שנולד שנה ושבוע לאחר נישואי הוריו, ב-12.6.1953, קיבל את השם דניאל – שמואל – היהודים בפורטוגל תמיד כיבדו את הסבים בשם השני שהעניקו לילדיהם – והביא שמחה רבה למשפחה המורחבת. הם המתינו עד שהתינוק, ששקל 2.750 ק"ג בלבד, יגיע לשלושה ק"ג. רק חודש לאחר הלידה נערכה בבית הכנסת ברית המילה, כשדניאל עטוף בידי סנדקו משה גולדרייך, סבו של נתן, ואחריה המשיכו לחגיגה במרכז היהודי.

סוניה עשתה את צעדיה הראשונים בעולם האמהות. "בהתחלה היה לי קשה מאוד. דני היה תינוק שדרש תשומת לב רבה ובכה כל הזמן, ביום ובלילה. נתן, שראה את המצוקה שלי, התגייס לעזרה ובלילות התעורר כדי להאכיל אותו. נתן ואני היינו עייפים כל הזמן והגענו לאפיסת כוחות, עד שהחלטנו להוסיף להנקה גם תחליף חלב. נתן למד מהתבוננות במעשיי איך לקשור את חיתול הבד עם הסיכה הגדולה וגם חיתל את דני, בניגוד לגברים אחרים שהיו מעורבים אז הרבה פחות בטיפול בילדים".

את חודשי הקיץ החמים בילו בבית הקיץ של דוד ואסתר הלפרן בכפר הדייגים סטובל (Setubal) על החוף הצפוני של הנהר סאדו, דרומית-מזרחית לליסבון. הבית ניצב על צוק נישא, וממנו ירדו לנהר שבו עגנה סירת המנוע של דוד. סוניה ואמה טיילו עם התינוק, הפכו אותו מצד לצד בלול כדי שהשמש תשזוף אותו מכל הצדדים – בהתאם לתנ"ך של ד"ר ספוק, שגרס שהתינוק צריך לספוג הרבה ויטמין D. "דני היה תינוק חמוד ועליז, שזכה לפינוק רב. הוא סבל מפריחה בפניו ותפרתי לו כפפות מכותנה שישן איתן, כדי שלא יגרד את הפנים". אחר הצהריים הצטרפו אליהן הגברים, ששבו מעבודתם. המשפחה הצעירה קיבלה דירה במרתף הבית, שממנה אפשר היה לצאת לחצר. עובדת הבית פטרה אותם מעבודות הניקיון והבישול ואפשרה לאסתר להתמקד בעיקר בהכנת עוגות וקינוחים עתירי ביצים וסוכר האופייניים לפורטוגל. נתן נסע מדי יום, במעבורת ובאוטובוס, למשרד בליסבון עד שרכשו מאביה של סוניה את מכוניתם הראשונה.

שני קייצים נהדרים בילו בבית הזה, עד שדני למד ללכת והצוק הגבוה הפך למאיים. את חופשות הקיץ העתיקו סוניה ונתן לבתים אחרים ששכרו, פעם בקרקבלוש ופעם באוייראז' (Oeiras) , ולפעמים בבית הקיץ החדש של הוריה ב-,Sassoeiros בית מיוחד עם גג שחור, בדומה לבית הרים, שבגינתו הגדולה התרוצצו, לשמחתו של דני, תרנגולות וארנבים. הילד חובב המכוניות אהב במיוחד לשחק במכוניות צעצוע ושלט בכל דגמי הרכב. "הינה דודג'", הפתיע הפעוט, שרק למד לדבר, את הוריו כשחלפה המכונית על פניהם.

שנתיים בלבד נהנה ממעמדו כבן יחיד, עד שב-9.6.1955 פרצה אחותו סוזנה בסערה לחייהם. הפעם כבר נעזרה סוניה ברופאה מתקדמת, שהאמינה כמוה בלידה טבעית, לימדה אותה תרגילי נשימות והרפיה בזמן ההיריון ויילדה אותה בחדר השינה בביתה, כשנתן – בעוד מעשה נדיר לתקופה – נוכח בלידה.

"אני האמנתי שלא צריך להגיע לכאבים עזים ולצעקות, שאפשר לעשות את הדברים בצורה אחרת, ולשמחתי מצאתי רופאה שעזרה לי לעשות את זה. סוזי לא מיהרה לצאת, ואני זוכרת את הרופאה יושבת לידי על המיטה בחדר השינה ואוכלת ארוחת ערב. למרות שהלידה התארכה, לא סבלתי. עשיתי כל הזמן את התרגילים שהרופאה לימדה אותי. בסופו של דבר הרופאה החליטה לתת לי זריקת זירוז, וסוזי הואילה סוף סוף לצאת לאוויר העולם".

התינוקת סוזנה – סוזי בפי כולם – אתגרה את הוריה מיום לידתה. "סוזי הייתה ילדה סוערת, פעילה מאוד. חמת מזג, לא ממושמעת, עקשנית עם דעות ורצונות משלה. דודה אליס, אחותה של הלנה, תמיד סיפרה שכשהייתה מגיעה לבקר אותנו, סוזי הייתה מקבלת אותה בבעיטות. סוזי הייתה דומה להלנה ולאליס בחיות ובאנרגיה שלהן. למרות שהייתה צעירה מדני, היא הרביצה לו והם הרבו לריב, עד שלימדתי אותו להתעלם ממנה, להתנהג כאילו זה לא אכפת לו, וזה קצת הרגיע אותה. כשסוזי הייתה בערך בת שנה וחצי, היא יצאה מהמיטה שלה, ירדה לבד ובשקט במדרגות לסלון והתיישבה לידי בלי להוציא הגה. פתאום הרגשתי בנגיעה בגבי ונדהמתי כשראיתי את הילדה לצידי. בפעם אחרת היא יצאה ממיטתה, טיפסה על שידת ההחתלה הגבוהה והורידה מהמדף שמעליה בקבוק עם סירופ לשיעול. הבקבוק נפל על הרצפה ונשבר. כששמעתי את הרעש, רצתי לחדר ומצאתי את סוזי יושבת על הרצפה, בין הזכוכיות, כשכל הפה שלה מכוסה בסירופ. נבהלתי מאוד, חששתי שבלעה זכוכיות ותרופה. נסעתי איתה במהירות לרופא, שבדק ומצא שהכל בסדר".

החיים הנוחים הקלו את התמודדות עם שני הפעוטות. סוניה למדה נהיגה והם רכשו עבורה מכונית רנו קטנה. את דירתם הראשונה החליפו בבית גדול ומרווח בן שתי קומות וגינה גדולה באוייראס St. Amaro De Oeiras, במרחק 20 דקות נסיעה מליסבון ועשר דקות הליכה מחוף ים שקט עם מפרץ טבעי. מדי יום בילתה סוניה עם ילדיה בפארק הסמוך, "קמפו גרנד", ואת ימי הקיץ העבירו בחוף הים.

"היה לנו מקום קבוע בחוף, מתחת לשמשייה, ושם היינו כל בוקר, מדי יום. הילדים שיחקו בחול והמתינו לשני המוכרים בחוף, שהיוו עבורם אטרקציה. אחד היה אדם שהגיע עם קופסה אדומה גדולה, שעליה מעין רולטה עם מספרים. הילדים סובבו את החץ, והמספר שעליו נעצר היה מספר הוופלים שמכר להם האיש. דני וסוזי מאוד אהבו את המשחק הזה וחיכו בכיליון עיניים לבואו של מוכר הוופלים. השנייה הייתה אישה שהסתובבה בחוף עם קופסת מתכת, שבה הסתתרו עוגיות נהדרות – עוגיות מטוגנות, דומות לסופגניות, ועוגיות מבצק עלים שבתוכן פודינג. בסל קש מהודר שקיבלתי במתנה, שבו היו מסודרים צלחות, כוסות וסכו"ם, הבאתי איתי תמיד גם אוכל מהבית. מדי פעם הגיעו לחוף גם צוענים, שעשו מופעי אקרובטיקה. הילדים מאוד נהנינו מההופעות האלה, למרות שפחדו מהצוענים, כיוון ששמעו מהעוזרות שעבדו בביתנו שהם חוטפים ילדים. בצהריים חזרנו הביתה, עייפים ומרוצים, ולאחר ארוחת הצהריים הלכנו לישון. אחר הצהריים הילדים שיחקו בגינה הגדולה, בארגז החול שהיה בה ובמתקן הטיפוס, שסוזי אהבה במיוחד. היא הייתה ילדה מאוד גמישה ומפותחת לגילה ועשתה על המתקן הזה דברים שאף אחד אחר לא עשה".

סוזי אהבה מאוד לשחק גם עם בת דודתה רותי, בתה של אנה. אנה למדה חינוך באנגליה, שם גרה בביתה של דודה רשה יחד עם גברת שניאורסון. בתקופת לימודיה התחתנה עם אברם שידלו, בחור ישראלי שלמד אף הוא בלונדון, ושבה איתו לפורטוגל. שתי האחיות הרבו לבלות יחד. רותי, בתם של אנה ואברם, נולדה בין דני לסוזי. בנות הדודות היו עסוקות במשך שעות זו עם זו ועם מכונת הכביסה הקטנה שלהן, חיקוי מושלם למכונה אמיתית, שבה כיבסו את בגדי הבובות.

מוקדם מהצפוי – ההיריון השלישי אומנם לא היה מתוכנן, אך היה משמח – הצטרפה סילביה למשפחה ב-16.12.1956. סוניה שבה ללדת בקליניקה הפרטית בבניין שבה גרו הוריה. "ביקשתי לחזור הביתה כמה שיותר מהר. השארתי בבית שני ילדים קטנים מאוד, ולא רציתי שהם ירגישו עזובים. אולי הגזמתי בדאגה שלי. סילביה נולדה באמצע הלילה, ובצהריים כבר הייתי בבית. למרבה המזל, סילביה הייתה תינוקת מתוקה ונוחה, שהיה קל מאוד לגדל אותה. תמיד התחשבה בי ונתנה לי לישון בלילה. כשבכל זאת התעוררה לאכול, נתן היה זה שהאכיל אותה".

כארבע שנים אחר כך, ב-30.9.1960, נולד הבן הרביעי והאחרון, רפאל (רפי), שזכה גם לשם משה על שם הסבא-רבא משה גולדרייך, סבו של אביו. הפעם כבר הייתה סוניה חכמה יותר ונשארה לנוח כמה ימים בקליניקה עד ששבה לביתה שוקק החיים. דני, מאושר מהולדת אחיו, יצא לרחוב וקרא בשמחה: "יש לי אח!" גם רפי התגלה כתינוק נוח וקל לגידול, וכמו אחיו הבכור אהב גם הוא לשחק במכוניות.

"למרות שהילדים נולדו בצפיפות, לא היה לי קשה. תמיד נהניתי להיות איתם. בניתי איתם בקוביות, ציירתי איתם – סוזי במיוחד אהבה מאוד לצייר – חיפשתי אחריהם בחצר כששיחקו מחבואים. כשרפי גדל קצת, הזמנתי עבור שני הבנים מיטת קומתיים. הבנים חלקו חדר אחד, והבנות – חדר אחר. בלילות הקראתי להם סיפורים, כל אחד בתורו או לכולם יחד. עם רפי אמרתי 'שמע ישראל' ושרתי לו שירים ביידיש, כמו א יידישע מאמע.

"סילביה אהבה לשמוע את הסיפורים של ד"ר סוס. היא הייתה ילדה רגישה מאוד, ובימי שישי בלילה, כשנתן ואני נסענו לאכול עם ההורים, היא לא נרדמה עד שלא ראתה אותנו, מבעד לחרכי התריס, חוזרים הביתה. בשעות הבוקר הילדים רכבו יחד על אופניהם סביב הבית. בשבתות לקחתי את סוזי וסילביה לשיעורי ציור בליסבון, לא הרחק מהמוזיאון לאומנות עתיקה. אחר הצהריים הלכתי עם שלושת הגדולים ל'סנטרו', למרכז היהודי, שם שרו שירים ישראליים ושמעו על החיים בארץ, בעיקר מפי הרב".

 

להמולה השמחה הזו נוסף תמיד כלב, חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה, ולפעמים גם בעלי חיים אחרים. סוזי וסילביה גידלו עכברים לבנים. דני וסילביה טיפחו בית חולים קטן לחרקים, שבו למדו ביולוגיה בדרך שלהם, שכללה, לדוגמה, תלישת רגליים לחרקים. יכולות הריפוי שלהם היו מוגבלות למדי. דני בנה בבית מסלול ריצה, שנמתח מראש גרם המדרגות עד למרפסת מחוץ למטבח והם התחרו עם בני הדודים, ילדיה של אנה. למנצח הבטיח דני חולצה צהובה, כמו זו המוענקת בטור דה פראנס. בזווית העין עקב בדאגה אחרי סילביה. "היא תמיד הייתה שברירית מאוד", הוא אומר, "ופחדתי שתיפול. הרגשתי אחראי עליה". בשעות רגועות יותר הושיבה המטפלת מילו את סילביה ורפי לידה, הניחה לפני כל אחד מהם קערה עם שעועית, ויחד שלפו ממנה את התרמילים.

שני שערים הוליכו אל הבית הגדול, שער קטן להולכי הרגל ושער גדול יותר למכוניות. דני זוכר עד היום את הפחד שאחז בו כשמטוס הנמיך טוס סביב הבית והוא היה משוכנע שבעוד רגע יפגע בשערים ובבית. סוזי פתרה זאת בדרך שהכירה היטב: היא מיהרה לטפס על העצים.

החיים עם ארבעה ילדים וכלב צפנו, מטבע הדברים, הפתעות ואתגרים. רפי היה כבן שנה וחצי כשהכלב התורן הפיל בטעות את העגלה שעליה ישב. התינוק נפל ממנה ונפצע קשה בפיו. דני נפצע כשדלת המטבח נטרקה על האצבע שלו וחתכה את חלקה העליון. סוניה מיהרה עם הילד בן החמש לכירורג, שתפר את האצבע בחזרה למקומה. כשנסעו לקבל בשדה התעופה את נתן, ששב מאחת מנסיעות העסקים שלו לחו"ל, תפרה לדני מנשא ליד שתאם את צבע חולצתו, כדי שאביו הרגיש לא יבחין ביד החבושה. דני נפצע שוב בחופשת סקי בספרד, לאחר שמישהו התנגש בו. סילביה הצטרפה לרשימת הפצועים המשפחתית לאחר שהחלק העליון של נדנדת העץ הגדולה, שעמדה בחצר, ניתק ממקומו ופער פצע גדול בראשה. הוריו של נתן, שהתארחו בביתם, שמרו על הילדים בזמן שסוניה ונתן מיהרו לבית החולים הסמוך, שם תפרו את הפצע העמוק, שאת סימניו אפשר לראות גם היום.

סוניה ונתן, שתמיד אפשרו חופש לילדיהם, שלחו בקיץ 1964 את דני בן ה-11 לבדו למחנה נוער יהודי בגרנובל שבצרפת. "ההורים חשבו שהחוויה הזו תחשל אותי", זוכר דני. "בכיתי מהתרגשות ומלחץ כשעליתי למטוס. בפריז חיכתה לי דודה מרים. אז פגשתי לראשונה את בן דודי פדרו. משם נסעתי לגרנובל ברכבת לילה, בקרון מלא ילדים שדיברו צרפתית. הייתי אמור להיות שם שבועיים, אבל במשחק כדורגל התרוממתי לכדור קרן והתמונה הבאה שאני זוכר היא שפתחתי עיניים במרפאה. היה לי זעזוע מוח. האחים החמודים שלי, שמאוד דאגו לי, הכינו לי בשובי הביתה הצגה. סוזי חילקה, כמו תמיד, את התפקידים. היא הייתה המלכה, ליאור, הבן של איזק וגילה שהיה בביקור אצלנו, היה הנסיך וסילביה הייתה המכשפה. התפקיד של ההורים ושלי היה למחוא כפיים".

אמם הייתה הדמות הדומיננטית בבית. היא זו שחינכה אותם לא לקום משולחן האוכל לפני ההורים ולא להיכנס לדברי המבוגרים. ארבעת הילדים ידעו, שמתחת למעטה הקשוח משהו מסתתרת אישה רכה שתמיד תתייצב לצידם. דני זוכר את מגע כף ידה בידו כשליוותה אותו למבחני הכניסה לתיכון, וגם את הפעם ההיא, כשהלך מכות מול ביתם עם ילד אחר, ואמו עודדה אותו מהמרפסת בקריאות "תן לו, תן לו" והוסיפה נעל שהוטחה בילד המכה.

אביהם שב הביתה מעבודתו בשעה מאוחרת. לפעמים המתינו לו בחוץ וחיכו לצפצוף מכוניתו מהרחוב הסמוך, ולפעמים הגיע כשכבר היו במיטותיהם והספיק רק לתת להם נשיקת לילה טוב. העסק המשפחתי המשיך לגדול ולשגשג ושלח זרועות גם למדריד. אנה ואברם, שנכנס כשותף, עקרו לבירת ספרד כדי לנהל את השלוחה שם.

דוד פרש לגמלאות והותיר את העסק בידיו הטובות של נתן. "לנתן היה ראש נהדר – הוא הקדים את המחשבון במהירות החישובים שעשה – זיכרון נפלא וידע היסטורי עצום. הוא גם היה אבא נהדר, שאהב לרוץ אחרי הילדים בחצר, לשחק איתם במשחקי מילים וללמד אותם לרכוב על אופניים".

במשך השבוע אכלו הילדים סביב שולחן האוכל האדום בחדר המשפחה. בסוף השבוע נדדה הארוחה המשפחתית לחדר האוכל. הילדים אהבו במיוחד "מרק ירוק", שבושל מכרוב בעל עלים ירוקים מאוד שצומח לגובה וקושט בנקניקיות צ'וריסו. ככל שניסו, לא הצליחו אחר כך, בארצם החדשה, לחקות את טעמו של "המרק הירוק". את הארוחות בלילות שבת הקפידו לחלק בין הסבים – פעם התארחו בביתם של סלומון והלנה מוצ'ניק ופעם בביתם של דוד ואסתר הלפרן – ובשבתות אירחו אותם בביתם. בקיץ שתו קפה בגינה, בחורף – מול האח הבוער. סילביה עדיין זוכרת את ליטופיה החמים של סבתא אסתר השקטה כשהשכיבה אותם לישון. מדי פעם בילו סוניה ונתן עם ילדיהם בליסבון, בקולנוע או בקרקס. גם סילביה, כמו אמה, פחדה מהופעות הלוליינים. בקיץ הוקרנו סרטים בקולנוע הפתוח בעיירה שבה גרו.

בחופשות הקיץ נסעה המשפחה לקמפינג בהרים, או סמוך לנחל. נתן המפונק פחות אהב את הבישול על גזייה והלינה באוהל, אבל הילדים, שנהנינו משעות המשחק עם הוריהם ומההשתכשכות במי הנחל, היו מאושרים. הניסיונות לבלות איתם בבתי מלון הסתיימו בכישלון חרוץ. החבורה העליזה הייתה רעשנית מדי עבור הפורטוגזים חובבי השקט.

ולמרות החיים הטובים, ידעו היטב שמעבר לים מחכה להם מולדתם האמיתית. כמו הוריהם לפניהם, הקפידו סוניה ונתן שילדיהם ישלטו גם באנגלית. דני הבכור היה היחיד שלמד אצל דונה איזבל, שבמשך ארבע שנים לימדה שמונה תלמידים בסלון ביתה. התלמידים רקמו אגדות שונות סביב המורה שלהם. על פי אחת מהן, היא הבריחה בקבוקי יין והחביאה אותם במרתף ביתה. משם המשיך לתיכון ציבורי.

את שלושת אחיו הסיעה סוניה מדי יום לבית הספר האנגלי בקרקבלוש, "St. Julian’s School", שבו למדה היא בילדותה, עד שבגרו די כדי לנסוע אליו ברכבת. כשירדו ממנה, רצו סוזי וסילביה במהירות לביתן, מבוהלות מהתוכי המקלל שחיכה להן בחנות היין שבדרך. "באחד הימים, כשסילביה הייתה בת עשר, סוזי לא נתנה לה לעלות על הרכבת לאחר סיום הלימודים והיא חזרה הביתה לבדה ברגל, כמעט שעה הליכה. היא סיפרה לי שהלכה במקביל לפסי הרכבת. בבית הספר למדו עוד שתי ילדות יהודיות, לנה וורה זגורי, ולפעמים ארבע הילדות המשיכו לשחק יחד לאחר שעות הלימודים באחד הבתים".

בניגוד לאמם, ילדיה של סוניה לא אהבו את בית הספר עם המשטר הנוקשה, שבו עדיין נהגו המורים להעניש את הילדים במכות סרגל על היד או במכות בישבן. "רפי בכה בכל יום שהבאתי אותו לגן הילדים שם, ולפעמים סילביה נשארה איתו בגן עד שנרגע. לבסוף העברנו אותו לגן ילדים פורטוגזי". רק סוזי, שתמיד הסתגלה בקלות ומיהרה להשתלב, אהבה את בית הספר ואת המרחבים סביבו, את מגרשי הטניס ואת עצי האורן שהתלמידים אספו את האצטרובלים שנשרו מהם ושלו את הצנוברים.

לאחרונה שבה סוניה עם רפי ומשפחתו לביקור ב-"St. Julian’s School". הם הופתעו לגלות שבית הספר כמעט לא השתנה במשך השנים.

לצד ההשקעה באנגלית, קיבלו הילדים בביתם גם שיעורים פרטיים בפורטוגזית, אבל סוזי וסילביה מצאו דרכים יצירתיות כדי לחמוק מהשיעורים האלה. פעם פתחו את הכלוב של העכברים הלבנים שגידלו והמורה נסה בבהלה, ופעם אחרת – בזמן שהמורה יצאה לרגע מהחדר – שינו את השעה בשעון היד שהשאירה אחריה וכך קיצרו את השיעור.

---

החיידק הציוני, שדבק בסוניה בקובה, המשיך לקנן בגופה ולא עזב. לבסוף הצליחה להדביק בו גם את נתן, שחשש שבארץ הקטנה והענייה לא יוכל למכור יהלומים וחשש שלא יוכל לפרנס בה את משפחתו, אבל בסופו של דבר נסחף אחר התלהבותה של אשתו.

ב-1960, כשסוניה נשאה את רפי ברחמה, נסעו לביקור ראשון בישראל. איזק, שהגיע לארץ לאחר שסיים את לימודיו בשווייץ, גר בגבעתיים עם אשתו גילה ובנם הבכור ליאור. בעיר הקטנה גרו גם סבתא אתל ודודה אסתר. סוניה ונתן התארחו בביתם של איזק וגילה וטיילו ברחבי הארץ. ראו את הכינרת, הכירו מקרוב חיי קיבוץ. נתן בדק אם יוכל לפתוח כאן עסק וטווה קשרי מסחר ראשונים. "אני זוכרת במיוחד את החום הגדול, שהפתיע אותי כבר משעות הבוקר המוקדמות. מאוד אהבנו את מה שראינו והתרשמנו שנעים לחיות פה, אבל גם קשה מבחינה כלכלית. הבנו שלא נוכל לחיות באותה רמת חיים שהורגלנו לה ולהמשיך, לדוגמה, להחזיק עוזרת".

שבע שנים נוספות עברו עד ששבו לישראל. סוניה לא יכלה להשאיר מאחור את אמה, שחלתה בסרטן הלבלב. משלוש הבנות, היא היחידה שנותרה לגור בפורטוגל. אנה ואברהם גרו במדריד, מרים ובעלה קרלוס וויגה פררה נאלצו לגלות לפריז. קרלוס, עיתונאי לוחמני שהתנגד לשלטונו של הדיקטטור סלזאר, היה שותף לתכנון הפיכה. תפקידו בכוח היה לסקר אותה, אלא שמישהו הלשין עליו וקרלוס נעצר ונשלח לכלא בליסבון. בעזרת חבר במשטרה, הצליח דוד הלפרן להביא לשחרורו בערבות בתנאי שיעזוב את פורטוגל לאלתר. דוד לקח הלוואה מלקוח ושילם במהירות את סכום הערבות, לפני שמישהו יתחרט והעסקה תבוטל. קרלוס נשלח בטיסה ללונדון וממנה לפריז, שם הצטרפה אליו מרים. בנם הקטן פדרו נשאר בבית סביו, עד שהוריו לקחו אותו לפריז. קרלוס עבד כעיתונאי בתנועה של הגולים הפורטוגזים בפריז. מרים למדה היסטוריה וכלכלה בסורבון ועשתה תואר שלישי בהיסטוריה כלכלית של פורטוגל במאה ה-18. בשנותיהם הראשונות בפריז, דוד תמך בהם כלכלית. רק לאחר ההפיכה ותום שלטונו של סלזאר, שבו מרים וקרלוס לפורטוגל. קרלוס היה לעיתונאי ידוע, מרים לימדה באוניברסיטה בליסבון ופרסמה כמה ספרים.

בינואר 1964 הלכה אסתר הלפרן לעולמה. "היה לי מאוד קשה להשלים עם מותה של אמי, אבל אני לא יודעת לבכות. דודי ג'ו, בעלה של ברניה, שאל אותי במהלך השבעה: 'למה את לא בוכה? תבכי, זה יעזור לך',ואמרתי לו שאני לא מסוגלת. תמיד היה לי קשה לבכות. הכל נשאר אצלי בפנים.

"אמרתי לאבי שהוא לא צריך לחיות לבד והזמנתי אותו לגור איתנו, אבל הוא היה חכם ממני ואמר לי: 'נכון שאני בודד, אבל זה לא יהיה נכון שאני אעבור לגור איתך. אני יכול להעיר לך משהו על הדרך שבה את מגדלת את הילדים, שירגיז אותך ויגרום לחיכוכים בינינו. עדיף שאגור לבדי'. היום אני מבינה כמה חכם היה אבי. הוא היה אדם אסרטיבי עם דעות ברורות על כל דבר, ואין ספק שהוא אכן היה מתערב בחיינו והיינו נקלעים למריבות מיותרות".

ובכל מקרה, בדידותו של דוד הלפרן לא נמשכה זמן רב. כשנה לאחר מותה של אסתר, התחתן עם אסתר אחרת, אסתר קסטל לבית מני, חברת המשפחה שהייתה הסנדקית של סוניה ולכן נקראה בפיהם Madrinha, "הסנדקית". הם נישאו בניו יורק, שם גרה אסתר, ושבו יחד לפורטוגל. סוניה למדה לקבל את אהבתו החדשה של אביה.

ב-1966 הספיקו לחגוג בפורטוגל בר מצווה לדני בכורם. הוא הפליא לזמר את ההפטרה בבית הכנסת "שערי תקווה", וקשישי הקהילה אמרו לו שהזכיר בקולו הערב את שמואל מוצ'ניק, אביו של סבו, הרב והחזן האהוב שעלה לארץ. לא הייתה מחמאה גדולה מזו. את החגיגה הגדולה של הנכד הבכור משני הצדדים סיימו, כתמיד, בארוחה מפוארת ב"סנטרו".

כשנה לאחר מכן, באפריל 1967, הפקידו סוניה ונתן את ארבעת הילדים בידיהם הטובות של הסבים מוצ'ניק – הלנה אהבה מאוד לשחק איתם, סלמון ליווה את ארוחותיהם בסיפור בהמשכים שבדה ממוחו הקודח – ונסעו שוב לישראל, הפעם לסידורים אחרונים. הם בדקו דירות בתל אביב, באזור בית החולים הצעיר "איכילוב", ובקיראון, שם גרו איזק וגילה, ולבסוף קנו דירה מרווחת בקומה ה-11 בבניין חדש ברחוב יהודה הנשיא 36 בנווה אביבים, שבנייתו זה עתה הסתיימה וסביבו היו רק חולות. הקבלן אמר להם שאין צורך במזגן, כי הבריזה מהים שממול תפיג את החום הכבד, אבל חודשים ספורים בארץ הספיקו להם כדי להבין שדברי העידוד האלה לא עומדים במבחן המציאות. בדירתם של סוניה ונתן מוצ'ניק הותקן המזגן הראשון בבניין.

סוניה שבה מאושרת לפורטוגל, נרגשת מהחיים החדשים המצפים להם, וגם מדקרות החיצים ששילחה בה חמותה, שאמרה לה שבבית הסבים התנהגו ילדיה למופת, טוב יותר מאשר בבית הוריהם, לא הצליחו לנפץ את האושר. מעבר לים רכשו איזק וגילה עבורם מיטות, שולחנות וכסאות, כדי לרפד את הקן הממתין להם ולהקל על הקליטה. אבל אז באה מלחמה, קצרה ומהירה – שישה ימים בסך הכל היא נמשכה ואחריה נמתחו גבולות הארץ שחיכתה להם – והחלום התעכב עוד קצת. מלחמת ששת הימים לא הניאה את נתן וסוניה מכוונותיהם. להפך – היא הפיחה עוד רוח במפרש הציוני.

"לא רבים מקרב היהודים בפורטוגל עלו לארץ. ביניהם הייתה חברה טובה של אנה, שהתחתנה בארץ, ותמיד צחקנו עם הבנות שבישראל הן תמצאנה חתן. אנשי הקהילה היהודית לא הבינו למה אנחנו עולים לישראל, ארץ שיש בה מלחמות, עם ארבעה ילדים. באותה תקופה פורטוגל נלחמה במוזמביק והגיוס לצבא היה חובה. בימים שבהם תכננו את עלייתנו, נהרג בחור יהודי שגויס לצבא. הוא נענש ונשלח לחזית כיוון שיצא מהמחנה באפריקה, כדי לצלצל לאשתו ולברך אותה ליום נישואיהם הראשון. המקרה הזה הותיר עליי רושם מאוד קשה והיה אחד הגורמים שחיזקו את החלטתנו. נתן ואני חששנו מהאפשרות שהבן הבכור שלנו יגויס בעוד כמה שנים לצבא ויישלח למלחמה באפריקה. שאלנו את עצמנו למה הוא צריך להילחם עבור ארץ זרה. אם כבר נגזר עליו להתגייס לצבא, הוא צריך להילחם בשביל העם שלנו.

"חווינו אנטישמיות רק לעיתים נדירות. בתיכון, אחד המורים של דני דיבר על היהודים העשירים, שתמיד מלווים בריבית. דני קם ואמר: 'אני יהודי ואני לא רוצה לשמוע את זה, אני יוצא מהכיתה', אבל המורה סירב לאפשר לו לצאת. סיפרתי את זה לנתן ואמרתי לו שזה מראה עד כמה לא אוהבים יהודים בפורטוגל. נתן לא התייחס לזה באותה רצינות שאני התייחסתי. שתי בחורות שעבדו אצלנו בבית שאלו אותי אם אנחנו יהודים. כשהשבתי בחיוב, אחת מהן אמרה: 'הכומר בכנסייה אמר שליהודים יש קרניים וזנב, ואתם דווקא אנשים נורמליים וטובים, אבל אנחנו לא רוצות לעבוד אצלך יותר'.

"אלה היו המקרים היחידים שנתקלנו באנטישמיות. ידעתי שהקתולים מתייחסים ליהודים כאל מי שרצחו את ישו. הכמרים סיפרו את זה בכנסיות בפורטוגל, ואנשים האמינו להם. יש אנשים שזה לא הפריע להם. לי זה חרה".

ועדיין קשה להבין, למה אישה שיש לה הכל – בית יציב, משפחה גדולה, קהילה חמה ותומכת, חיי נוחות מפנקים – בוחרת להיפרד מכל זה ולהתחיל מחדש במדינה קטנה ולמודת מלחמות במזרח התיכון. גם סוניה, ממרום גילה, עדיין מחפשת הסברים להחלטה שמעולם לא הצטערה עליה, אפילו לא לרגע אחד. 

"אני לא יכולה להסביר את התשוקה הגדולה לגור בארץ ישראל. בפורטוגל תמיד הרגשתי שאנחנו זרים, לא שייכים, למרות שאף אחד לא נתן לנו את התחושה הזאת. זו הייתה תחושה פנימית שלי. הרגשתי שזה לא ביתי. אנחנו לא חגגנו איתם את החגים שלהם, והם לא חגגו את החגים שלנו. אולי לא ידעתי להעריך מספיק את הטוב שהיה לנו.

"לא פחדתי מהקשיים בישראל, וגם לא היה לי קשה להיפרד ולעזוב – אף פעם לא היו לי הרבה חברות. אמרתי לעצמי שאולי זה ייקח זמן, אבל אנחנו נסתדר. הייתי אופטימית וגם צעירה, בת 38 בסך הכל. אני זוכרת היטב את השבת הראשונה בארץ. עמדתי במרפסת הדירה החדשה שלנו ואמרתי בליבי: 'איזה שקט יש פה בערב שבת. כמה טוב לי בנשמה שאני חלק מזה'. התחושה הזו ליוותה אותי מאז. תמיד היה לי טוב פה".